חי"ר כללי יחידת מצוף 247 1954- 1967 משמר ההר הקבוע יחידה חשאית עסקה בהברחת חימוש להגנה על מובלעת הר הצופים ומודיעין הלכו אזרחית גם החיילים שהתחלפו לא הבינו מה קורה שם

https://www.kolhair.co.il/arena/244724/

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A3_247

מובלעת הר הצופים

הסכם שביתת הנשק, שנחתם בין ירדן לישראל ברודוס, באפריל 1949, אישר את ההסכם שנחתם ביולי 1948, לפיו הר הצופים יפורז ולא יהיו בו כוחות צבאיים. הותר להחזיק בהר 85 שוטרים חמושים בנשק קל בלבד ו-35 אנשי סגל עובדים אזרחים. כמספר האנשים על ההר באותו זמן.

, והפכה למתחם מבוצר להברחת אמצעי לחימה. הסיפור ההיסטורי המרתק על המובלעת שאוחדה עם העיר בשנת 1967

במשך 19 שנה היה הר הצופים, על בנייני האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, מנותק מהעיר ושימש כמוצב קידמי של ישראל בירושלים. מובלעת ישראלית בלב אוכלוסייה ערבית עוינת, , והפכה למתחם מבוצר להברחת אמצעי לחימה אליה הוביל כביש צר ומשובש. בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים החזיק כוח ישראלי מצומצם במקום והצליח לשמור על המבנים השוממים.

. בהסכם שנחתם ברודוס נקבע כי אחת לשבועיים תעלה להר שיירה לאספקה ולהחלפת הצוות – עד למחצית אנשי ההר. הסידורים ונוהלי התנועה להר להחלפת השיירה הדו-שבועית, לא נקבעו והם מוסדו בפיקוח האו"ם. בטור שיצא ממעבר מנדלבאום – היו שני אוטובוסים משוריינים ושלוש משאיות שהובילו אספקה. השיירה לוותה על ידי ג'יפים של האו"ם ושל הלגיון הירדני עד מתחם הר הצופים, ובדרכם חזרה. המשוריינים היו אטומים ויושביהם לא ראו את הדרך ובכל משוריין היה חייל ירדני חמוש ואיש או"ם.

שני הצדדים קיימו את הסדרי הפירוז באופן חלקי. ישראל העלתה להר חיילים במדי שוטרים, הצליחה להבריח להר נשק כבד יותר מהמותר בהסכם, וכן לבצר חלק מהמתחם.

מאידך הירדנים בנו מוצבים צבאיים בשטחים המפורזים ואף בשטחי ההפקר, השתלטו על הכפר עיסאוויה ועל שטחים נוספים שנכללו בשטח הישראלי. עם זאת, לא הופסקה תנועת השיירה הדו שבועית, אף על פי שעוכבה לעיתים בידי הירדנים. נוסף לכך, הגבולות המדויקים היו שנויים במחלוקת בין הצדדים מחלוקת שבה כל צד התרעם על הצד השני ובמסגרתה אף הפר את ההסכם לנוחותו מצידו.

הכוחות שעלו בשיירות, שמרו על המובלעת, ונערכו באמצעים רבים להדוף כל התקפה ירדנית. ה"שוטרים" היו למעשה חיילים מאומנים הייטב וסוד כמוס היה – כי בדפנות המשוריינים הוסתר נשק רב שהוברח להר. לאנשי השיירה היו אמצעים רבים להגן על עצמם במקרה התקפה עליהם. בדפנות הוסתרו גם כלי נשק להגנתם האישית – והיו אזורי לחיצה על נקודות מסוימות במשוריין, שהיו ידועות לנוסע "שומר סוד", ולחיצתם הייתה גורמת לפתיחת הדופן הכפולה. כמו כן, הנוסעים תרגלו את הדרך בה ישתלטו בשעת חירום על החייל הירדני שליווה אותם. העברת הנשק להר כונתה "הברחות קמח"

הירדנים ערכו בדיקות יסודיות לעולים להר ולציודם, אך לא על עלה בדעתם כי נעשית הברחה רבת היקף, של אמצעי לחימה באמצעות המשוריינים. קיומם של ה"סליקים" לנשק במובלעת, היתה ידועה רק למעטים יודעי סוד. חיזוק מתמיד של כוח העמידה של כ-120 ישראלים בלב שטח ירדני ותוכניות להתחברות מהירה אליהם ולהצלתם – היו לדאגה מתמדת של דוד בן גוריון כראש ממשלה ושר הביטחון (ולממשיכו בתפקידים אלו, לוי אשכול) ולרמטכ"לים. הלגיון לא ניסה כוחו בכיבוש ההר, אך היו ניסיונות להערים קשיים לשיירות הדו-שבועיות – וכל מתיחות בין ירדן לישראל היתה מיד מתבטאת בצורך לדחיית מועד עליית השיירה

לאור מצב זה הוחלט להקים ב-1954 יחידה מיוחדת שתשכלל את אופן הברחת הנשק ובו זמנית תפעל שהמובלעת תהייה מבצר איתן. האדם שנבחר להכין תוכניות הגנה לביצורה של המובלעת, היה סא"ל שלמה (צי'ץ) להט, שמונה למפקד ההר ב-1953 וייסד את היחידה שנקראה תחילה "מצדה". 

בשנת 1959 ניתן ליחידה הסודית המיוחדת השם "מצוף 247", סמלה היה קיפוד ושני רובים ועליהם חרוט המספר 13. על ההר היו 13 עמדות שנקראו קיפודים (החיבור של 2+4+7 הוא 13). מפקדי היחידה זכו לכינוי "המלך" (זאת בשל כובע שוטרים, מעוטר במספר חוטי זהב ובראשו כוכב שסופק לקציני משטרה מדרגת רב פקד ומעלה). המ"פ שהיה סגנו של "המלך", נקרא "הנסיך" ועוזריו נקראו "נערי המלך" – 18 חיילים ששהו בהר שבועיים (9 בכל מחזור) ירדו ועלו שוב – וכך חוזר חלילה כל שרותם הצבאי. הם היו ממונים על הענפים השונים כמו נשקיה, קשר, אפסנאות וחבלה. יצוין כי החומר המודיעיני שאספו אנשי המודיעין במובלעת, על הלגיון ותנועותיו, היו לעזר רב לצה"ל. תוכניותיו של להט נתגלו כאיכותיות ביותר, ושמשו את המפקדים אחריו עד 1967.

מלחמת ששת הימים

בפרוץ הקרבות ב-5 ביוני 1967 הירדנים פתחו באש לעבר הר הצופים, אך נדהמו מעוצמת האש הנגדית שנורתה ממנו לעבר המוצבים שלהם. האש נורתה ממקלעים כבדים ותותחים שהוצאו מהסליקים. שיירת טנקים ירדנים שעשתה דרכה לירושלים דרך יריחו, שהייתה אמורה לכבוש תחילה את הר הצופים, הושמדה בידי חיל האויר באזור מעלה אדומים. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-7 ביוני, כבשו כוחות צנחנים את אוגוסטה ויקטוריה ושחררו את המובלעת שמדרום לה. כבר בשעות הצהרים מיהר להגיע להר קומנדקר, בהיותו עדיין נתון ליריות צלפים – ובו שר הביטחון משה דיין – ונהג בו אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס ובתוכו היה גם סגנו רחבעם זאבי. בספרו "אחת ירושלים" מספר עוזי נרקיס: "חיל המצב בהר ידע על בואינו, עברנו בשער, האנשים התגודדו שם מרעים וצוהלים. ענינו בהינף יד, אך לא התעכבנו. כזה היה "הטקס" לציון בואה של השיירה העברית הראשונה להר הצופים, ללא ליווי מאולץ של חיילי הלגיון, בתום 19 שנות מצור!". הבאים פגשו את "המלך" האחרון, מנחם שרפמן, שראה בשרותו במקום את משימת חייו ונחשב לבולט בין מפקדי יחידת "מצוף 247" – ויצאו עמו לסיור קצר בהר. מנחם שרפמן, קיבל לידיו את הפיקוד על "מצוף 247". הוא פיקד על היחידה עד שירושלים שוחררה במלחמת שש הימים. זו הייתה ללא ספק משימת חייו ולימים הוא נחשב לבולט שבין מפקדי "מצוף 247".
את חיילי היחידה המסווגת, שותפיו לסוד, בחר שרפמן בקפידה. הם ראו במפקד הקשוח מלך ההר – לוחם ללא חת, שאינו חושש להתקרב אל עמדות הליגיון כדי להאזין לחיילים הירדנים, להשקות לשוכרה קציני או"ם בעת הברחת נשק ולהפתיע חיילים בעמדת השמירה, כדי לשמור על עירנותם. "מלך ההר", הם קראו לו, והם היו "נערי המלך"

"זה היה כמו לפקד על הבופור", מספר דוד טרבלוס, אחד מחייליו של שרפמן, "הוא היה מפקד גדול, עקבי ודקדקן המקפיד על כל פרט, אשר נתן את נשמתו למשימה הזו – האחזקה, השמירה, ההתקפה וההגנה. מלך ההר שלט בכל

אריה שניפר סיפרה על מעלליה של היחידה: "צריך להבין שהיינו עצם בגרון של הירדנים. שלטנו במודיעין על כל מה שקרה באזור ודיווחו באמצעות מערכת סודית, העלנו להר נשק משוכלל במסווה של שיירות קמח. הרבה מאד אגדות נקשרו ליחידה הזו, ועל הכל ניצח שרפמן".

שפרמן התעקש להמשיך לקיים זמנית את שגרת השמירה על ההר והורגש שהתקשה להיפרד מ"הכתר והמלוכה" – למרות האושר שהיה בו כי העיר אוחדה בין אנשי הצוות הקבוע בהר, המפקדים וסגניהם ו"נערי המלך" – להבדיל מאלו שהגיעו רק למשך שבועיים או לחודש בלבד -נוצר הווי מיוחד ויחסי חברות ארוכי טווח.